מה אתה מחפש ? אנו כאן לעזור

תוצאות: 2679
מחיר | שם מיין לפי:

לפרטים ורכישה

הוסף לעגלה ₪

פסטיבל הקומב-מלה בהודו

הנופים של ההימלאיה, החופים של גואה, או המקדשים של רג’סטאן. כל מי שהיה בהודו, ולא חשוב איפה, יעיד שיש משהו קסום בממלכה הזאת, באנשים, בשקט וברעש. התיירים הלבנים קוראים לזה “רוחניות”.
וכך נסענו אני ולירון, בתחילת שנת 2013 לעיר אלאהאבאד לפסטיבל ה"קומב-מלה" לבדוק אם באמת יש דבר כזה רוחניות, ועל הדרך לחזור עם איזה סיפור טוב.
זמן אספקה: 7 ימי עסקים ממועד אישור ההזמנה ובכפוף לתקנון החנות . ברוב המקרים מגיע מוקדם יותר
:חשוב לנו שתדעו
  • אפשרות לעד 12 תשלומים ללא ריבית
קניה בטוחה

מידע נוסף

 גיא פלג, יועץ לענייני חוויות, ווק אין. 1/7/14

פסטיבל ה"קומב-מלה" (פסטיבל הכד) נחגג בהודו אחת לשלוש שנים, בכל פעם בעיר אחרת מתוך ארבע הערים הקדושות שנבחרו בעקבות סיפור מהמיתולוגיה ההינדית.
עפ"י המסורת, חגיגות הפסטיבל מציינות את נצחון האלים על הרוע, או אם תרצו, הגרסה המזרחית לסדר פסח. רק בישיבת לוטוס.
אחת למחזור בן 12 שנים מגיע תורה של העיר אלאהאבאד (Allahabad), השוכנת לגדת נהר הגנגס ולא רחוק מהעיר ואראנסי,לארח את החג. אירוע זה נקרא מאהא קומב מלה ונחשב להתכנסות הגדולה וההמונית ביותר בעולם. כמה גדולה? עפ"י ההערכות בשנת 2013 פקדו את הפסטיבל כ 100 מיליון אנשים במשך 55 ימי החגיגות. צפוף יותר ממכה, גדול יותר מהמונדיאל.

פסטיבל הקומב-מלה בהודו

 

“יותר מדי אנשים”, פסק בנחרצות נהג הטוק טוק שהוריד אותנו בכניסה לתחנת הרכבת ניו דלהי, כשהצענו לו להצטרף אלינו לפסטיבל. אותו כנראה לא מעניינים כל הקשקושים מוויקיפדיה, הוא הבהיר לנו במפורש שדלהי זה די והותר כאב ראש בשבילו.

 

 

כשחיכינו ברציף המוביל לאלאהאבאד כבר היה ניתן להרגיש באווירה אחרת. לאפלוליות, הצפיפות, שאון הקרונות הבריטיים וריח הסמוסה בעשרה רופי שמאפיינים כל תחנת רכבת בהודו, נוספה הרגשה מיוחדת. על פניו נראה שהאנשים ברציף מחכים לסתם עוד נסיעה משעממת, אך בדומה לאוהדי כדורגל בדרך לאצטדיון, אין צורך להחליף מילה כדי לדעת שכולנו בדרך לאותו מקום ושותפים לאותה התרגשות.

 

 

הנסיעה מדלהי לאלאהאבאד ברכבת לוקחת כמה שעות פלוס מינוס. יותר לכיוון הפלוס. באיזשהו שלב כששכנינו לתא הבינו שלא התבלבלנו, ואנחנו באמת נוסעים לקומב מלה (הם פשוט אומרים “מלה”) התחלנו להחליף סיפורים. כרגיל שמחנו להפריך שוב את המיתוס ההודי הנפוץ שישראל היא המדינה הכי גדולה בעולם, שיקרנו ששלוש שנים צבא זה ממש בקטנה ועידכנו אותם כמה עולה אייפון 4 בשקלים. מנגד שמענו מהמשפחות מסביב על נסיעה של לילות רצופים בשביל הזכות לטבול במים הקדושים בעולם (ברור שהם מעולם לא היו בסחנה).

המוני אנשים בפסטיבל

 

למחרת בבוקר כבר היינו במתחם המלה. עיר אוהלים עצומה, שנתחמת מצד אחד בנהרות הגנגס והיאמונה, ומצד שני בעיר הגדולה. המראה הכי נפוץ בסביבה הוא של מליוני כוהני הדת המכונים באבא או סאדו, והצבע השולט כאן הוא כתום. טקסי נרות, פרחים ותפילות שחרית הם חלק גדול מהעסק והכל קורה על במות גדולות במתחמים המרכזיים, וגם באלפי המאהלים (מאות אלפי? הספירה בלתי אפשרית) הפזורים בסדר מרשים, כמעט אירופאי. דיירי המאהלים לא באו רק לסוף השבוע. הם אלה שמקיימים את החגיגות במשך כמעט חודשיים.

 

 

בעודנו משוטטים בין רחובות האוהלים, מתווכחים על ההבדל בין שיווה לוישנו ומנסים להבין האם ההוא שמחזיק את יד שמאל מורמת באוויר מסמל איזה משהו דתי או שהוא סתם הפסיד בהתערבות על משחק קריקט, קיבלנו קריאה מחבורה של כמה באבות שהזמינו אותנו לבוא לעסוק בשלהם.
הם ישבו במעגל, פחות או יותר כל הזמן, והיו מכוסים באפר מהמדורה. משהו שקשור לקידוש המתים.
הבחור הכי מבוגר בחבורה היה באבא ג’י (לא השם הכי מקורי). באבא ג’י במעמד של נאגא סאדו, מה שאומר שחוץ מזה שהוא הסמכות העליונה במאהל הוא גם מסתובב עירום כל הזמן, והעוברים ושבים נכנסים מדי פעם כדי לנשק לו את הרגליים (אנחנו קיבלנו פטור).
הטקס הרוחני כלל ישיבה סביב המדורה תוך כדי שהתלמידים הצעירים מביאים מגשים של כוסות צ’אי והצ’ילום עובר בין כולם ללא הפסקה. אני ולירון שנינו הסכמנו שזה הרבה יותר טוב מכרפס ומרור.

 

 

איקה סי באבא הוא אחד התלמידים הותיקים של באבא ג’י. בשילוב של אנגלית מאוד בסיסית והרבה פנטומימה הוא סיפר לנו שבמהלך החג הוא עתיד לעבור טקס מפרך וקצת פגאני שיהפוך אותו לנאגא סאדו. כשביקשנו ממנו לתאר את מהלך הטקס הוא הצביע על מפשעתו ועשה עם הידיים תנועות כאילו הוא מגלגל חוט של עפיפון. עד היום אני מהרהר בגורלו של איקה סי באבא בכל פעם שאני מנסה להתיר זוג אוזניות שהסתבך לי בכיס.

 

 

בסוף הערב, לפני שעזבנו את המאהל סידרו לנו ארוחת טאלי מפנקת, שנגמרה רק כשהעיניים שלנו אישרו שבאמת הגענו לסף התיאבון. בכל הנוגע להכנסת אורחים לחבר’ה האלה אין אלוהים.
אני יודע שהם לא הופתעו שהצלחנו למצוא את המאהל שלהם גם ביום למחרת. בכל זאת, הם שמרו לנו על שני המקומות שלנו מסביב למדורה.

 

 

ככה העברנו כמה ימים בעיר האוהלים, נדהמים מכמות האנשים, מהטקסים המוזרים ומהצבעים. שני אתאיסטים במקום הכי קדוש בעולם. לא עזבנו לפני שפילסנו דרך בין ההמון לעבר הסאנגאם (Sangam), מקום המפגש של שני הנהרות הקדושים לטבילה המסורתית.
לירון קרא באיזה מקום שהטבילה במים מקנה לנפש הנודדת גאולה, ועבור המאמינים בגלגול נשמות זה די סוגר את הפינה ומבטיח שהנטבל לא יחזור לעולם אחרי מותו בתור גמל שלמה או סוכריית מנטה.

 

 

בעודי טובל במים, ניסיתי לרכז את כל הזן שבתוכי לכדי מחשבה רוחנית אחת. אבל אחת כזאת באמת טובה. מן הארה פוקחת עיניים שכזו. בסוף רק חשבתי שכל המקומיים מסתכלים עלי מוזר, כי אני בוודאות לא עושה את זה כמו שצריך.
אף אחד לא יכול לענות בדיוק על מה גורם למדינה המשוגעת הזאת לחדור כל כך בקלות ללב. 
האנשים? האוכל? ואולי באמת יש איזה משהו מכושף במים. על שורה אחת הצלחתי להסכים- הודו בהחלט עושה טוב לנפש.

 

הטבילה במים הקדושים

no-lazy